אתם שאלתם: "קראתי על זוגות מבוגרים, שכשאחד מבני הזוג הולך לעולמו, השני הולך בעקבותיו עוד באותו יום. האם זה יתכן?"
התופעה שאתה מתייחס אליה זכתה להתייחסויות רבות בספרות ולפרשנויות רוחניות רבות. זו תופעה מעניינת, מכיוון שהיא כוללת בתוכה למעשה שאלה מרתקת ועמוקה הרבה יותר: מה הקשר בין הגוף והנפש? ובמקרה הספציפי הזה, מה קורה לגוף כשהנפש סופגת מכה קשה שהיא מתקשה להתאושש ממנה, כמו בשורה על מוות של אדם קרוב, בן זוג?
במהלך ההיסטוריה, ובתרבויות שונות, הקשר בין הגוף והנפש התפרש בדרכים רבות. קיימות הגדרות רבות לעצם המושג "נפש" ולמערכת היחסים המורכבת בין החוויות המנטליות והרגשיות לבין החוויות הגשמיות שלנו. הבעיה הזו נודעה בשם "בעיית גוף-נפש" או "הבעיה הפסיכופיזית" (ביטוי שטבע פרופ' ישעיהו ליבוביץ'). הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט, בן המאה ה-17, טען למשל שבכל אדם פועלים שני "כוחות": הגוף, ששקול למכונה, סמל הגשמיות והארציות, ולצדו הרוח, שהיא כמו "רוח רפאים שנוסעת בתוך המכונה". הרוח היא כל מה שאנחנו מכירים ויודעים על עצמנו: הרצונות, המחשבות והאמונות שלנו.
בנוסף טען דקארט שהמצבים הנפשיים שלנו משפיעים על הגוף ולהיפך, והאמין שהתהליך הזה מתרחש באמצעות בלוטה מיוחדת במוח בשם "בלוטת האצטרובל", שלדעתו היא "המושב המרכזי של הנפש, המקום שבו נוצרות כל המחשבות". התיאוריה הזו על אודות הגוף והנפש נקראת "דואליזם", מהמילה הלטינית duo שמשמעותה "'שניים". כיום אנו יודעים שבלוטת האצטרובל חיונית לפעולתה של מערכת החיסון ולתהליכי הזדקנות בגוף, אך עד כה לא נמצאו כל הוכחות לכך שמידע מהנפש/הרוח (כפי שהגדיר זאת דקארט) עובר דרכה ומפעיל את הגוף – או להיפך.
כאמור, זוהי רק טענה אחת מיני רבות בדבר הקשר בין הגוף והנפש. תפיסה אחרת, שרווחת יותר בהסברים העכשוויים לבעיית הגוף-נפש, גורסת שה"נפש" וה"גוף" הם אספקטים שונים של אותה תופעה עצמה – כלומר הם מתקיימים כיחידה אחת. תפיסה זו נקראת "מוניזם", מהמילה monos ביוונית, שמשמעותה "יחיד". מייצג אותה, בין השאר, הפילוסוף היהודי-הולנדי בן המאה ה-17 ברוך שפינוזה, שטענותיו לקיומה של אחדות זו בין הגוף והנפש עוררו סערה וטלטלה בעולם הדתי, שנמשכה מאות שנים אחרי מותו. טענותיו יוצאות הדופן והנועזות יחסית לתקופתו אף הובילו את הקהילה היהודית בהולנד להטיל עליו חרם.
ברוך שפינוזה | התמונה לקוחה מוויקיפדיה
ראשית נרצה לבחון מהי המשמעות של קבלת בשורה מעין זו. בשורה על מותו של אדם קרוב היא "אירוע משנה חיים" שגורם לחץ (דחק/סטרס) רב. בשנות ה-60 של המאה ה-20 דירגו הפסיכולוגים הולמס וריי סוגים שונים של אירועים שגורמים לשינוי גדול בחיי האדם, ומצאו שאובדן של בן זוג הוא המאורע הטראומטי ביותר. אירועים אחרים שעלולים לעורר לחץ דומה, אך בדרך כלל חלש יותר, הם גירושין, מאסר, מחלה קשה ועוד.
ללחץ יש השפעה רבה על התפקוד של הגוף, באמצעות פקודות שמייצר המוח. המוח, שהוא מרכז הבקרה והשליטה של הגוף, אוסף אליו את כל המידע הרלוונטי ממערכות הגוף השונות ובהתאם לכך מעביר פקודות חזרה לגוף, לרוב באמצעות הורמונים, שהם שליחים כימיים שמסתובבים במחזור הדם וגורמים לפעילויות שונות להתרחש ברחבי הגוף.
במקרה של לחץ, אם ניתקל למשל באריה שואג באמצע הרחוב, או אפילו לפני מבחן או פגישה חשובה, המוח ייתן הוראה לבלוטת יותרת הכליה (האדרנל) להפריש את ההורמונים אפינפרין (שמוכר גם בשם אדרנלין), נוראפינפרין, קורטיזול וקורטיזון, שנקראים "הורמוני הדחק". תפקידם הוא להכין את הגוף להתמודדות עם המצב המלחיץ, על ידי כך שהם גורמים לעלייה בקצב הלב, בלחץ הדם, משנים את קצב חילוף החומרים בגוף, מווסתים את רמת הסוכר בדם ועוד.
התגובות הגופניות שלנו לגורם הלחץ משרתות אותנו מבחינה אבולוציונית, בכך שהן מעלות את רמת התפקוד שלנו מול איומים. אולם כשהתגובה ללחץ קשה וחריפה באופן קיצוני, או כשהמצב הגופני והנפשי של האדם היה רעוע מלכתחילה, הורמוני הדחק עלולים לגרום שבץ מוחי, התקף לב, או אירוע מסכן חיים אחר שעלול חס וחלילה להסתיים במוות.
אם כך, נסכם: אדם מבוגר שבריאותו רעועה עלול להגיב בצורה קשה, ואפילו במוות, לאירוע משנה חיים כמו מוות של בן זוג. עם זאת, מוות נחשב תגובה קיצונית ונדירה.
